בלוג 1- המכרה-הרפתקה בקואקולנד
בנובמבר 1997 יצאתי לנמיביה. היעד היה מכרה קטן ונידח במיוחד על גבול אנגולה, בצפון- מערב המדינה, אחד האזורים השוממים, המדבריים והבתוליים ביותר שנתקלתי בהם מימיי.
המטרה הייתה לחדש את תפוקת אבני החן באותו מכרה – אבני חן כתומות ונדירות ממשפחת הגרנט. המכרה שכן בתוך עמק קטנטן בפסגת רכס של סלעי שיסט מטמורפי,
תוצר של לחץ גאולוגי עתיק ועצום שיצר את כל רכסי ההרים באזור בכיוון צפון-דרום, לאורך מאות קילומטרים אל תוך שטח אנגולה. אז נוצרה בעצם אותה אבן חן שאותה באנו לכרות במאמצים גדולים כל כך.
התנאים היו קשים. התגוררנו במבנה פשוט עשוי רשת, עם רצפת בטון חשופה וגג פח לוהט מעלינו. אבל בעבורי זו הייתה חוויית חיים, במדבר הבראשיתי, עם בעלי החיים שמסביב ולילות של שמים זרועי כוכבים,
כפי שמעולם לא חוויתי עד אז ומאז.
מדי חודש יצאתי לעיר הבירה וינדהוק, כדי לחדש את מלאי המזון והמים עבורי ועבור שותפי לשהייה במכרה.
בנוסף היה עלינו להביא חביות סולר לשופל שהזיז את ערמות הסלעים שפוצצנו במכרה, ובנזין לרכבי הטויוטה שלנו, כדי שנוכל לחזור לעיר, מרחק של למעלה מ-1,000 ק"מ, בדרכים שרובן קשות.
דרומית משם, במרחק של 50 ק"מ, שלקח לנו ארבע שעות לנסוע, נמצא מכרה השיש, שהכרתי את הגאולוג ואת הבעלים שלו. מדי פעם, בשבתות, נסענו לביקור שכנים. פרט לכך מסביב לא הייתה נפש חיה,
למעט כמה בקתות של בני ההימבה ששכנו בסמוך אלינו. מעולם לא הייתי לבד כל כך, ומעולם לא הרגשתי טוב כל כך.
השמים היו כחולים ללא צל ענן, ובחוץ האוויר היה חם.
הנוף המדברי שמסביבי התחלף מחולות אדומים טובעניים למישורי עשב ירוקים-צהובים. עדרים של ראמים ארוכי קרניים ודלגנים שנראו מרחוק בתוך העשב פתחו במנוסה למראה הרכב המתקרב.
מדי פעם הצטרפו כמה יענים למסע, בריצה מהירה במקביל לרכב.
הייתי בדרכי מהעיר הגדולה חזרה למכרה, מעוד מסע הצטיידות. הפעם היה אלן רופ אמור להגיע אל המכרה עם סוחר אבני חן יפני.
הביקור נקבע ליום המחרת, ואלן עם האורח מיפן אמורים היו לנחות עם מטוס קל בסמוך למכרה, ברצועת נחיתה שהכשרנו מראש.
זה היה חודש מרס; סוף העונה הגשומה והחמה. אולם ברמת קואקולנד שממזרח לנתיב הנסיעה שלי ירדו גשמים כבדים מזה ימים מספר, והמים שהתנקזו זרמו מערבה אל האוקיינוס האטלנטי,
תוך שהם יוצרים שיטפונות בנחלי האכזב שבדרכי. לפני שיצאתי נמסר לי כי הגשמים פסקו, וקיוויתי שעד שאגיע לצפון השיטפונות ידעכו ואוכל להגיע למכרה עוד לפני בואו של המטוס עם האורחים.
בחצי השנה האחרונה מאז שהגעתי לחבל ארץ מבודד זה כבר עשיתי את הדרך לווינדהוק הבירה לא מעט פעמים.
תמיד ניסיתי לחדש, לחפש דרכים שונות מעט, להכיר מקומות חדשים. כל פעם הייתה בעבורי מסע קסום בנופי המדבר האין סופי, בין הרים שמרחוק נראים כמו ציור.
נסעתי לבדי ללא כל אמצעי קשר; לטלפון סלולרי לא הייתה משמעות באותם מרחבים, וטלפון לווייני לא היה לי. בבוקר חציתי בהצלחה את אחד הערוצים בסמוך לעיירה סיספונטיין,
ואז התקרבתי לנקודת חצייה נוספת של אחד הנחלים הגדולים יותר – ההוארסיב. על הגדה, לצד השביל, ניצבו כמה בקתות עץ של היישוב הזעיר פורוס.
כמה עשרות בני שבט ההררו היו התושבים היחידים במרחק של מאות קילומטרים מסביב. עברתי ליד בתי הכפר ועצרתי על גדת הנחל.
תמיד החצייה באותה נקודה בערוץ הייתה כרוכה בקושי רב. רוחבו היה אמנם כמה מאות מטרים בלבד, אולם קרקעיתו הייתה מלאה חול,
ובדרך כלל נאלצתי לתמרן בין סבך של שיחים ועצי אקציה ענקיים בשבילים פתלתולים ובחולות טובעניים שאיימו לעצור את הרכב.
במרכז הערוץ זרמו מי השיטפון ברצועה צרה של כחמישה מ' בלבד. הבטתי במים השלווים והיססתי. חודש לפני כן, באחד הערוצים הסמוכים נסחף זוג במכונית אל מותו.
הייתי מודע לסכנה, אולם הזרם השקט לא הסגיר את עצמת כוחו. שיאו של השיטפון כבר עבר מזמן, ואני חשבתי על האורחים שאמורים להגיע מחר.
לא יכולתי לשער את אשר יבוא. מבעד למים הצלולים ניתן לראות את האבנים והחצץ, והמים נראו רדודים ובטוחים למעבר הרכב.
התחלתי להתקדם לתוכם עם הרכב, מקווה לחצות את המרחק הקצר שלפניי בשלום. לחצתי מעט על הגז והתקדמתי למרכז, ולפתע הרגשתי שהרכב מתחיל להתחתר ומפלס המים מתחיל לעלות.
זרם המים היה בעייתי בעבורי, בגלל משקל הרכב החלו המים אט אט לגרוף את החצץ מתחת לגלגלים והרכב החל לשקוע עד שמנוע הבנזין כבה. מבעד לשמשה הימנית ראיתי כיצד המים עולים.
חילצתי את עצמי דרך החלון השמאלי, עליתי על גג הרכב, ומשם קפצתי לגדה החולית שהייתה בסך הכול מטר וחצי לפני חזית הרכב.
חזרתי לרכב לחלץ עוד כמה פריטים, כולל את תיק המצלמות וארנק הכסף שהיה מיועד לתשלום המשכורות לפועלים במכרה, והתיישבתי על הגדה החולית בצל השיחים.
לא היה לי כל אמצעי קשר ולא היה לי מושג כיצד אחלץ משם. המקום בהחלט ענה להגדרה של קצה העולם,
במיוחד כשגם בשיא עונת התיירות – ביולי-אוגוסט – עוברים פה לכל היותר רכב או שניים ביום. לפחות מזון ומים היו לי ברכב לימים רבים.
למזלי, לאחר שעות אחדות הגיע רכב לנד-רובר דיסקברי ישן ובתוכו משפחה צעירה – זוג ושני ילדים קטנים בני שש ושמונה, שעשו את כל הדרך מקניה בטיול משפחתי. למרות הטרחה הם חזרו על עקבותיהם מרחק של ארבע שעות נסיעה, חלקן בחשכה, אל מכרה השיש הסמוך. עובדי המכרה חילצו את הרכב ועזרו לי להגיע אל המכרה.
עשר שנים מאוחר יותר נחתי שוב בווינדהוק, בירת נמיביה. הפעם התלוו אליי שלושה צלמים למסע צילום והרפתקאות ברחבי נמיביה.
כל אחד מאתנו היה מצויד בכמה תיקים עם עשרות קילוגרמים של ציוד צילום. היינו מוכנים לכל אתגר צילומי שתזמן לנו המדינה הענקית הזאת, מצילום ציפורים ובעלי חיים ועד לצילום סוואנות ירוקות ונופי מדבר ומרחבי אין קץ בתוליים.
מסענו החל בדיונות הענק הכתומות בדרום, והוא נמשך למפלי האפופה המרהיבים שעל גבול אנגולה בצפון.
מטרתנו העיקרית הייתה להגיע אל פילי המדבר הפראיים ואל שבט ההימבה אדום העור, במרחבי הקואקולנד שבצפון.